החלטה בתיק רע"א 4197/10

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה שילה והשופטים נד"ב ומקובר) מיום 3.5.10 בתיק ע"א 29487-02-10, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט שוורץ) מיום 13.1.10 בתיק ת"א 4208-06.

רקע וטענות הצדדים

ב.       במוקד ההליך עומד חלק מעזבון אביו המנוח (להלן המנוח) של המשיב 1 (להלן המשיב). בית משפט השלום - בפסק דין מקיף ומנומק כדבעי, בכל הכבוד - קבע, כי בשנותיו האחרונות של המנוח התפתחה מערכת יחסים טובה ומיטיבה בינו לבין המבקש, כי חודשים ספורים קודם פטירתו צירף המנוח את המבקש כשותף בחשבון הבנק שלו - וכי כוונתו היתה להעביר את כספיו למבקש לאחר מותו. ברם, נקבע כי המתנה לא הושלמה בחיי המנוח, וכיון שלא נעשתה על דרך של צוואה היא בטלה (סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965).

ג.       ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, בעיקר בקביעה:

"עסקינן בערעור על קביעות עובדתיות שקבע בית משפט קמא, ולא מצאנו כי מתקיים כאן החריג לכלל שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים שבעובדה. הקביעה העובדתית שכוונת המנוח הייתה להעניק למערער [המבקש - א"ר] את הכסף לאחר מותו, ולא כמתנה בחייו, נותרת על כנה, ובנסיבות אלה בהעדר צוואה המורה כן, בדין דחה בית המשפט את טענות המערער...

בעניין זה דעתנו כדעת בית משפט קמא, שבמקרה שלפנינו ישנן ראיות לכוונת המנוח להוריש למערער את הכסף שבחשבון הבנק, וזה הרושם שנוצר אצל המעורבים בדבר. לפיכך אין להתערב בקביעתו של בית המשפט כי המערער לא הוכיח שקיבל את חשבון המנוח, או חלקו, במתנה גמורה".

ד.       כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען, כי הכרעת בתי המשפט חרגה מטענות המשיב - שטען, בעיקר, לבטלות המתנה עקב השפעה לא הוגנת אך לא התייחס (למצער לא מתחילת הדרך) לכוונת הורשה ללא צוואה; כי כוונת צירוף המבקש לחשבון המנוח היתה מתן מתנה גמורה לאלתר; הוזכר, כי אילו נוצרה יתרת חובה בחשבון היה המבקש אחראי לה - ומכאן כי הוא בעליה של יתרת הזכות שהיתה בו; עוד התייחס המבקש למערכת היחסים הטובה שנרקמה בינו לבין המנוח, ולעומתה למערכת היחסים הלא פשוטה בין המנוח למשיב; ולבסוף, נטען כי התוצאה אינה צודקת ואינה מגשימה את כוונתו המוכחת של המנוח.

ה.       ביום 5.10.10 ביקשתי את תגובת המשיב לבקשה. בין היתר נאמר באותה החלטה:

"כידוע לצדדים בית משפט השלום קבע, 'שכוונת המנוח הייתה להקנות לשרון מתנה לאחר מותו' (פסקה 70). קביעה זו אמנם לא פעלה בסופו של יום לטובת המבקש, כיון שלא היתה לצוואה, אך יש בה כדי להעיד על כוונת המנוח - ובנסיבות יתכן, בלא שאטע כל מסמרות שגם לכך יש משקל. נוכח האמור יבחנו הצדדים יחדיו אם ניתן להגיע להסדר מוסכם כלשהו - כמובן מבלי להביע כל עמדה לגבי המשך הטיפול בהליך זה. ככל שלא יושג הסדר כאמור, תתייחס התשובה למכלול הטענות שהועלו בבקשה" (הדגשה הוספה -א"ר).

ברם - לצערי - מתגובת המשיב (מיום 17.11.10) עולה, כי בניגוד לאמור לא התקיימו מגעים בין הצדדים. תחת זאת פירט המשיב כיצד, לשיטתו, נסיבות משפחתיות קשות הביאו למצב בו "לא יכול היה המשיב להקדיש לאביו את אותה תשומת הלב וזמן שנהג להקדיש לו בעבר ובמשך עשרות שנים". במישור המשפטי תומך המשיב יתדותיו בפסק הדין קמא, ובעיקר בקביעה כי "המנוח לא נתן למבקש, מתנה בחיים, את הכספים שבחשבונו". הוזכר, כי בפני בית משפט השלום הוצגו ראיות לכך שהמנוח התכוון לערוך צוואה לטובת המבקש - אך צוואה כאמור לא נערכה. עוד נטען, כי העובדה שהמבקש "רוקן" את חשבונות המנוח יומיים לאחר פטירתו, מעידה על הכוונה שביסוד התקשרותו עם המנוח.

דיון והכרעה

ו.       לאחר העיון, ולאחר שבחנתי אם ניתן בנסיבות לתת ביטוי לכוונת המנוח, חוששני כי אין בידי להיעתר למבוקש. בסופו של יום מדובר בהשגה על קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, לפיה אף שהמנוח התכוון להוריש למבקש את כספו, לא נקט בדרכים המשפטיות להגשמת כוונה זו. בפרט, לא הוכח שצירופו של המבקש לחשבון הבנק שקול כנגד מתנה מושלמת מחיים - ואף הובאו עדויות שהמנוח התכוון להעביר את הכספים למבקש רק לאחר מותו. מדובר בקביעה עובדתית, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה (ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם) פסקה י') - קל וחומר ליתן בעניינה רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128; רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)).

ז.       אף לגופו של עניין, פסק דינו של בית משפט השלום פורש תשתית ראייתית מוצקה לביסוס הכרעתו. נוכח קביעה זו, ובהעדר צוואה לטובת המבקש (עובדה עליה אין חולק), אין מנוס מאי היעתרות לבקשה בקביעה - שמסיבות משפטיות לא תתגשם משאלתו של המנוח. מצב זה אינו פשוט - במישורים רבים, וגם לבית המשפט - אך גם אינו נדיר לחלוטין בדיני הירושה על דרישותיהם הצורניות (ראו לדוגמה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701; דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653). ברם, בסופו של  יום - ומבלי להיכנס לגדרים ההלכתיים - העיקרון לפיו "מצוה לקיים דברי המת" (שולחן ערוך חושן משפט רנ"ב, ב'; לסקירה ראו בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם)), אשר ניתן לו משקל גם במשפט הישראלי, אינו מופנה דוקא כלפי בית המשפט - אלא בעיקר כלפי האוחז בעזבונו של המנוח, המצווה להגשים באמצעותו את משאלתו. בנסיבות המשפטיות שנוצרו, מסור הדבר למשיב - אשר אמנם מנסה לצבוע את הקשר בין אביו המנוח למבקש בצבע מסוים, אך עניין זה נדחה בבית משפט השלום. אף המשיב בתגובתו מוכן - בקושי - לומר כי הראיות (מצד המבקש) ודברי המנוח "מלמדים לכל היותר על כוונה זמנית של המנוח, שלא מצאה ביטוי בעולם המעשה (הדגשה במקור - א"ר), להוריש לאחר המוות". אכן, למקרא פסק דינו של בית משפט השלום ברי הן כי היתה כוונת הורשה והן כי היא לא מומשה. בדיעבד יהא איפוא טיפולו של המשיב במנוח בחינת מצוה ושכרו שכר מצוה.    

ח.       סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות אינני עושה צו להוצאות.

           ניתנה יום ט"ז בכסלו תשע"א (23.11.10).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עש+רח

מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il